היה רגע שעמדתי לוותר. מה שעשיתי במקום – שינה את כל המסע שלי

זה קרה ביום חמישי בערב.
היה לי שבוע כמעט מושלם – אכלתי מסודר, עשיתי 3 אימוני כוח, אפילו ישנתי כמו שצריך (טוב, כמעט).
אבל עמדתי שם, מול המראה, והתסכול בער בי.
המשקל לא זז. התחושה בגוף – עייפות.
ובפנים? אין כבר כוח.

"איך זה יכול להיות?"
"למה זה לא עובד?"
"אולי אני פשוט לא בנויה לזה."

לא פעם ראשונה שהרגשתי את זה.
האמת? זאת כבר הפעם העשירית. אולי החמישים.
כל פעם מחדש – אני מתחילה עם כל הכוונות הטובות. ואז מגיע הרגע הזה. הרגע שבו את מרגישה שאת נותנת את כל כולך – ועדיין לא רואה תוצאה.

שנים של להתחיל שוב מחדש

הייתי אלופה בלהתחיל.
התחלתי אינספור דיאטות, קורסים, תוכניות, אתגרים.
כל פעם זה התחיל בהתלהבות. תפריטים מודפסים. תוכניות מסודרות. בגדי ספורט חדשים. מוטיבציה בשמיים.

אבל המציאות – היא כמו רכבת הרים.
החיים לא מחכים שתסיימי דיאטה.
הילדים חולים, יש עומס בעבודה, אין כוח, יש חג או יום הולדת, את עייפה, את לא רואה תוצאות.

והשיח הפנימי מתחיל:
"נו ברור, שוב אכלת יותר מידי."
"אמרת שהפעם הכול יהיה אחרת."
"הכול או כלום – ואת שוב לא יכולת לעצור."

וכך עוד תהליך נגמר באמצע.
לא כי אין לי כוח רצון, אלא כי לא הייתה לי כבר כוח או אמונה אפילו בעצמי.

אבל הפעם – קרה משהו אחר

ביום חמישי ההוא עמדתי מול המראה – ופתאום לא כעסתי על עצמי.
במקום להאשים, נשמתי.
שאלתי את עצמי שאלה אחת פשוטה:
"מה אני כן יכולה לעשות עכשיו, שיחבר אותי חזרה?"

והתשובה לא הייתה "לאכול סלט".
היא גם לא הייתה "לעשות שעה של ריצה".

התשובה הייתה – לעצור.
לכבות את הרעש.
לשים את היד על הלב.
ולזכור: אני בתהליך, לא במרוץ.

הפסקתי לחפש תוצאה – והתחלתי לחפש שקט

הפסקתי לשאול "כמה ירדתי",
והתחלתי לשאול – "איך הרגשתי היום?"

לאט־לאט, התחברתי לתחושת סיפוק חדשה:
לא מזה שסימנתי וי על תפריט,
אלא מזה שנתתי לגוף שלי מה שהוא צריך.
שתיתי מים, זזתי, נשמתי.

גיליתי שהמפתח הוא לא שליטה – אלא הקשבה.
וכשאני מקשיבה – אני מתקדמת. גם אם לא רואים את זה כל רגע במראה.

כן, היו ימים ששוב רציתי לוותר

היו ימים שפשוט לא רציתי לזוז.
היו ימים שזללתי בלי לעצור.
היו רגעים שהסתכלתי על אחרות ואמרתי:
"למה להן זה קל ולי לא?"

אבל במקום לשקוע – למדתי לעצור ולהתבונן.

התחלתי לזהות דפוסים:

• כשאני עייפה – אני אוכלת בלי לחשוב.
• כשאני בלחץ – אני מבטלת אימונים.
• כשאני לא מתכננת מראש – אני מאבדת שליטה.

והכי חשוב?
הפסקתי לשפוט את עצמי על זה.
התחלתי לכתוב לעצמי: "אני לא נשברת – אני מתבוננת".

וזה שינה הכול.

במקום להילחם בגוף – נלחמתי עליו

הבנתי שאני לא צריכה להעניש את עצמי כדי לראות שינוי.
אני צריכה להיות בצד שלי.
לתמוך בעצמי, גם כשאני לא בשיא.
להיות הכתף של עצמי, לא השופטת שלי.

ופתאום – האוכל היה יותר רגוע.
התנועה – מהנה יותר.
והגוף? התחיל להגיב.

זה לא היה קסם.
זה היה תהליך.
אבל התהליך הזה קרה רק כי לא ברחתי כשנהיה קשה.

למדתי לנהל משברים – לא להיבהל מהם

מה אני עושה היום כשיש יום גרוע?

• אני לא מוחקת את כל השבוע.
• אני לא מפצה באימון כפול.
• אני לא מתחילה דיאטה חדשה.

אני נושמת.
כמו שאת נושמת אחרי ריב.
כמו שאת נושמת אחרי יום מתיש עם הילדים.

אני נושמת – וחוזרת לאכפתיות.

יום קשה הוא לא סוף – הוא חלק מהמסע.

אם את קוראת את זה ומרגישה שזה את

אם גם את מתחילה שוב ושוב.
אם את עייפה מלהילחם.
אם את מרגישה שכל פעם שאת נותנת מעצמך – זה לא מספיק.

אני רוצה להגיד לך: את לא לבד.
וזה ממש לא אומר שאת לא מתאמצת.
זה רק אומר שהגיע הזמן לעשות את זה אחרת.

עם יותר חמלה.
יותר הבנה.
ופחות שיפוטיות.

אל תחפשי שלמות – תחפשי נוכחות

שינוי לא קורה ביום.
אבל כל בחירה קטנה – היא לבנה נוספת בבית שאת בונה לעצמך.

גם אם נשברת – זה לא אומר שאת לא בתהליך.
זה רק אומר שאת אנושית.

והגוף שלך? הוא רוצה לעזור לך.
תני לו סבלנות, והמשיכי לבחור בו – גם כשקשה.

רוצה עזרה להישאר בתהליך – בלי לשבור את עצמך?

אני כאן כדי ללוות נשים בדיוק כמוך –
כאלה שהחליטו להפסיק להילחם – ולהתחיל לשתף פעולה עם הגוף שלהן.

🧡 לחצי כאן ודברי איתי >> לעמוד צור קשר